ערב סולו של כינור חושף את אפשרויות הכלי ללא ליווי - כמו דיאלוג פנימי, שבו קול אחד הופך לעולם שלם. המוזיקה של ברטוק, איזאי, גלאס ודיוויד לנג נשמעת כמו שרשרת מונולוגים, שבהם הקפדנות של הצורה משתלבת במתח, fragility ודרמטיות כמעט תיאטרלית. מוזיקה לכינור סולו היא אחד הז'אנרים המורכבים והכנים ביותר על הבמה האקדמית. כאשר על הבמה נשאר מבצע אחד, נעלמת התמיכה המוכרת בתזמורת או בהרכב, וכל צליל הופך לחלק מהבעה אישית. על כך מתבססת התוכנית, שבה יצירות מעידנים שונים מתחברות לשיחה אחת על חופש, בדידות וכוח פנימי. במרכז הערב - הסונאטה של בלה ברטוק, אחת היצירות המותחות ביותר לכינור סולו. בה, הכלי נשמע כמו הרכב שלם: קווים רב-קוליים, קצבים חדים, אינטונציה כמעט שיחתית. לצידה - הסונאטה של אוגן איזאי, שבה וירטואוזיות משתלבת עם גרוטסקיות ושינויים בלתי צפויים במצב הרוח. דפים אלו דורשים מהמבצע ריכוז מקסימלי, ומהמאזין - תפיסה קשובה, כמעט קאמרית. המוזיקה של דיוויד לנג ופיליפ גלאס מוסיפה זווית אחרת. ביצירותיהם שקיפות הטקסטורה, חזרות ושינויים עדינים בתוך צליל כמעט קפוא הם חשובים. לאחר ההבעה של ברטוק ואיזאי, מוזיקה כזו נתפסת כהפסקה, שבה נשמעת כל נשימה וכל גוון טמפר. הביצוע של לידה קובלנקו הופך את התוכנית לרצף של מונולוגים, שבהם הכינור מופיע מיד בכמה תפקידים - מספר, גיבור וצופה. הפורמט הקאמרי מאפשר לשמוע פרטים שלעיתים קרובות הולכים לאיבוד באולם גדול, ולהרגיש עד כמה כלי אחד יכול להיות שונה. ב-KudaGo מוצגת תוכנית עדכנית למוסקבה.