מוזיקה שנכתבה בעשורים שונים של המאה ה-20 וה-21 מקבלת קול חדש בדיאלוג בין צ'לו לפסנתר. כל יצירה בתוכנית היא אמירה שלמה: מהעצב ועד לשינוי פנימי, מהמתח ועד לריכוז מוחלט. שלוש סונאטות, שלוש תקופות, שלוש נקודות מבט שונות על הצליל של צ'לו ופסנתר - כך ניתן לתאר את ערב הקאמרי הזה. התוכנית מכסה יותר מחצי מאה של מוזיקה אקדמית ומדגימה כיצד השתנו השפה, הצורה והאמצעים האקספרסיביים, תוך שמירה על עומק התוכן הרגשי. היצירה הראשונה היא הסונאטה של מיציסלב ויינברג, שנכתבה בשנת 1945. זו אחת מהיצירות החשובות ביותר של המלחין לצ'לו, שבהן מתמזגים מלנכוליה, כוח וחוויה אישית מאוד של הזמן שלאחר המלחמה. הצליל כאן כנה מאוד, כמעט כמו וידוי, ללא תיאטרליות ואפקטים חיצוניים. אחר ויינברג מגיע "הדואט הגדול" של גלינה אוסטוולסקיה - יצירה משנת 1959, שבה המלחינה שואפת לפרק את המבנה הקאמרי המסורתי. שני הכלים כאן מנהלים דיאלוג מתוח, שבו אין פשרות - רק פינות חדות, הדגשות חזקות ולחץ פיזי כמעט של הצליל. אוסטוולסקיה דוחה את המונח "מוזיקה קאמרית", רואה במוזיקה שלה מוזיקה אינסטרומנטלית שאינה משתלבת במסגרת ז'אנרית. את הערב יסיים היצירה של איבן סוקולוב - סונאטה משנת 2002. זה כבר המאה ה-21, והשפה המוזיקלית הופכת לחופשית, אישית ופוליפונית יותר. סוקולוב מדבר עם המאזין ישירות, מבלי להסתכל על המסורות, אך גם לא מוותר עליהן. יצירה זו הופכת לא רק לסיום, אלא לנקודת התחלה חדשה, להמשך הקו שהונח על ידי קודמיו. יופיעו מבצעים צעירים - הצ'לנית דאריה לוצנקו והפסנתרנית וסיליסה בוגורודסקיה. הקריאה שלהם מדגישה את הדרמה של התוכנית ומאפשרת למאזינים לעבור דרך סגנונות שונים, לשמוע כיצד הזמן משתנה וכיצד דרך המוזיקה זורם האדם - פגיע, מרוכז.