בתוכנית אחת יפגשו אלגנטיות של היידן, פלסטיות מחמירה של סטרווינסקי ודרמטיות מוקדמת של שוברט. ערב כזה יקר ערך בזכות האיזון הנדיר שבו: דיוק קאמרי של האנסמבל, פסנתר סולו ומוזיקה של שלושה יוצרים שונים מאוד מתאגדים לרושם כולל, שבו כל יצירה משנה את אופטיקת ההקשבה בדרכה. הערב הזה מעניין בראש ובראשונה בזכות האופן שבו בנויה התוכנית עצמה. בתוכנית זו נמצאים זה לצד זה סטרווינסקי, היידן ושוברט - קומפוזיטורים מעידנים שונים ואופיים המוזיקלי שונה. אבל בשכנות כזו נשמעת במיוחד איך משתנה השפה של המוזיקה האקדמית ואיך אותו הרכב תזמורתי יכול להיות לפעמים ברור, לפעמים פלסטי ולפעמים פנימי ומדאיג. לכן הפוסטר נתפס כתנועה מחושבת מיגיון אמנותי אחד לאחר. פותח את הערב הבלט של איגור סטרווינסקי "אפולון מוסאגט". יצירה זו מוערכת בזכות הקפדנות של הקווים, הגרפיות של המחשבה המוזיקלית והתחושה המיוחדת של הצורה, שבה אין דבר מיותר. עבור המאזין, מוזיקה כזו פועלת כמעט כמו רישום מדויק - עם מבנה ברור וריסון אצילי. בביצוע של הרכב קאמרי היא נשמעת משכנעת, כי כל נגיעה וכל תנועה של הפראזה הופכות ליותר בולטות. בהמשך יושמע הקונצרט מספר 11 לפסנתר ותזמורת של יוזף היידן. כאן במרכז נמצא דימיטרי מסלייב. חלק זה של התוכנית נותן סוג אחר של רושם: לאחר הפלסטיות המחמירה של סטרווינסקי מופיעה קלות, שקיפות ותזוזה. היידן דורש מהמבצעים דיוק, תחושת מידה ואנרגיה חיה, ומהמאזין - תשומת לב לפרטים ולמשחק העדין בין הסולן לאנסמבל. מסיים את הערב הסימפוניה הרביעית של שוברט, הידועה כ"הטרגית". יצירה זו מביאה לתוכנית משקל רגשי плотнее. כאן כבר חשובים הדרמטיות, הניגודיות והתחושה של התפשטות רומנטית מוקדמת. לאחר סטרווינסקי והיידן, הסימפוניה של שוברט נשמעת כהדגשה חזקה לסיום. על הבמה יעלו "סוליסטים של מוסקבה", יורי באשמט ודימיטרי מסלייב.