חובבי המוזיקה ישמעו בערב אחד יצירות של מנדלסון, שוסטקוביץ' ופיליפ גלאס. הם יגלו כיצד השתנה השפה של הסימפוניה לתזמורת מיתרים במשך שלושה מאות. נדיר לשמוע תוכנית שבה ההיסטוריה של החשיבה המוזיקלית מתגלה בצורה כל כך ברורה ועקבית. בערב הזה, תזמורת המיתרים הופכת למדריך דרך שלוש תקופות - מהרומנטיקה של המאה ה-19 למוזיקה הפילוסופית המורכבת של המאה ה-20 ומעבר לאסתטיקה המינימליסטית של זמננו. עקרון זה של בניית התוכנית עושה את הקונצרט למעניין במיוחד: המאזין תופס אותו לא כקובץ של יצירות נפרדות, אלא כמסלול חי, שבו כל יצירה מסייעת לשמוע את הבאה אחריה בצורה מדויקת יותר. מוזיקת פליקס מנדלסון פותחת את התוכנית עם בהירות צורתית, גמישות מלודית ואותה אסופה אצילית שמאפיינת כל כך את הרומנטיקה המוקדמת. הסימפוניה לתזמורת מיתרים מס' 11 מראה עד כמה הייתה החשיבה הקומפוזיטורית של מנדלסון בשלה כבר בנעוריו. זו מוזיקה של תנועה, איזון ואנרגיה פנימית, שבה הרכב המיתרים נשמע קל, שקוף ויפה מאוד. בהמשך, האינטונציה משתנה בחדות. הסימפוניה הקאמרית של דמיטרי שוסטקוביץ', המבוססת על רביעיית המיתרים מס' 8, מביאה לתוכנית עוצמה דרמטית ולחץ כמעט מתוודה. במוזיקה הזו, הצליל המיתרי פועל בצורה חזקה במיוחד: הכאב, הזיכרון, השבר הפנימי והריכוז הפילוסופי נשמעים בצורה חדה יותר. לאחר הבהירות של מנדלסון, יצירה כזו נתפסת כמעבר לממד רגשי אחר, והניגוד הזה הופך לאחת הכוחות המרכזיים של הערב. הסיום יהיה הסימפוניה מס' 3 של פיליפ גלאס - יצירה שבה הזמן נתפס אחרת מאשר במוזיקה של תקופות קודמות. המבנים החוזרים והשינויים ההדרגתיים בטקסטורה יוצרים תנועה, שתופסת לא באמצעות קונפליקט דרמטי, אלא באמצעות טרנספורמציה עדינה של הצליל. בשכנות כזו נשמעת בצורה ברורה במיוחד כיצד המוזיקה האקדמית המודרנית ממשיכה להתווכח עם המסורת ובו זמנית.