ערב עבור מי שאוהב את העוצמה של הצליל הסימפוני ואת הליריקה המרגשת של הפסנתר. התוכנית "שומאן וצ'ייקובסקי - תזמורת הקאפלה" תחשוף את הקלאסיקה בצורה חדשה. "שומאן וצ'ייקובסקי - תזמורת הקאפלה" - ערב שבו נפגשות שתי אנרגיות שונות, אך מושכות באותה מידה: הכנות הפואטית של הרומנטיקה הגרמנית והדרמה הסימפונית הרוסית הגדולה. האוברטורה "מנפרד" של רוברט שומאן פותחת את התוכנית כמו פרולוג מהיר: בניגוד חד בין נושאים ורמות, מתפרץ דימוי של גיבור מתוסכל, והמרקם התזמורתי מיד קובע את הטמפרטורה הרגשית הגבוהה. זה לא רק מחווה פתיחה, אלא ריכוז של רעיון רומנטי - המוזיקה כאן הופכת לשפה של מונולוג פנימי וחוסר מנוחה. מרכז הערב - קונצרט לפסנתר עם תזמורת בלה מינור, אופ. 54, שבו תפקיד הסולן לא מתחרה בתזמורת, אלא מנהל שיחה שווה. עבור המאזין, זה עלילה אידיאלית: הנושא נולד כאימפרוביזציה, מתפתח לצורה ברורה וחוזר בכל פעם עם אינטונציה חדשה. הפסנתרנית אליזבת אוקראינית מציעה פרשנות ללא אפקטים חיצוניים מיותרים: הפקת צליל שקופה, ארטיקולציה ברורה, תשומת לב לתגובות של קבוצת כלי הנשיפה מעץ וללוגיקה הקפדנית של כתיבתו של שומאן. כך נוצר תחושה נדירה של אינטימיות בתוך אולם גדול - כאשר הצורות הגדולות נשמעות קרוב ובאמון. החלק השני מוקדש לסימפוניה מס' 4 של פיודור צ'ייקובסקי - הרהור מוזיקלי על הגורל ורצון האדם. נושא הגורל פורץ כמו חץ, כדי להתמוסס לאחר מכן בס whirlwind של קצבים ריקודיים, אפיזודות ליריות ושיאים מתוחים. המנצח איבן סטולבוב אוסף את הניגודים הללו לדראמה אחת: הפולס של הסקרצו ברור מאוד, בחלק האיטי נשימת הקנטילנה נמשכת כמו חוט, והסיום - חגיגה של קצב וצליל, שבו "הגורל" מפסיק לדחוף והופך למקור של כוח פנימי. סיום כזה לא רק מרשים בעוצמתו - הוא משכנע במשמעותו ומעניק קתרזיס רצוי.