התוכנית הסולנית של אלפרדו ואן דה מונט חושפת את הרומנטיקה דרך שלוש אינטונציות שונות - של שוברט המאוחר, העוצמה הדרמטית של שופן והבעה האופראית של בליני בעיבוד של ליסט. הפסנתר הופך למתווך לעולם של רגשות עדינים, זיכרון ועומק אנושי. מוזיקה רומנטית נתפסת לעיתים קרובות כמרחב של גילויים, דחפים פנימיים ומצבים עדינים. בתוכנית זו, הפסנתר הסולני הופך למתווך היחיד בין המאזין לשלושה עולמות שונים, שבהם מתמזגים הכנות, המתיחות הדרמטית ורוחב האופרה. המעברים בין תקופות ואינטונציות אמנותיות מתאגדים למסלול שלם, שבו כל קטע ממשיך את הקודם בגוון רגשותיו. היצירות המאוחרות של שוברט נכתבו בתקופת בשלותו הממוקדת. בהן נשמעות הרהורים, שקט קאמרי, בהירות לירית ופרצים פתאומיים של דאגה. היצירות הללו כאילו קובעות מחשבות שמתקשות להתגבש - רגעים של חום פנימי וברור צנוע. הפניות הניגודיות, שינויי הרישום ויכולת הביטוי כמעט השירית יוצרות תחושת שיחה עם עצמך. בעבודותיו של שופן, הממד הדרמטי מתגלה בצורה חדה במיוחד. הסונאטה השנייה שלו הפכה לסמל של הרהור על זיכרון ופגיעות הקיום האנושי. החלק הראשון נשמע כמו חיפוש מדאיג אחר צורה, השני נושא בתוכו קצב מחמיר של תנועה, השלישי - אותו марш עם הבלתי נמנע הקשה שלו, והסיום משאיר תחושת התפוגגות ורוח שנושאת את קווי התמיכה המוכרים. היצירה דורשת מהמבצע בגרות רגשית מעמיקה והשתתפות פנימית עמוקה. העיבוד של ליסט לנושאים מהאופרה של בליני מעביר את הקו הווקאלי לשפה הפסנתרית. כאן מתמזגים קנטילנה שירתית ורישומים וירטואוזיים, המאפשרים לחשוף את כוח המלודיה ללא תזמורת וקולות. האינטונציות הווקאליות מתמירות לג'סטות פסנתריות חזקות, והדימוי הדרמטי של האופרה מתגלה דרך גווני המגע. איפה ללכת במוסקבה היום, יגיד האתר שלנו.