יש קונצרטים שאחריהם רוצים לדבר בשקט. המוזיקה של יוזף היידן "שבעת המילים האחרונות של ישו" שייכת בדיוק ליצירות כאלה: כמעט ואין בה אפקטים חיצוניים, אך יש הרבה מקום למחשבה ולהקשבה מעמיקה. בערב הזה על הבמה - התזמורת הקאמרית הממלכתית "וירטואוזים של מוסקבה" והחיים האקדמיים הגדולים "מאסטרים של שירה מקהלתית". על דוכן המנצח - ולדימיר ספיבקוב, והמקהלה מנוהלת על ידי לב קונטרוביץ'. את החלקים הווקאליים מבצעים אנה אגלאטובה, פולינה שמהייבה, אלכסיי נקלודוב ואיגור פודופלוב. הרכב הסולנים עושה את הגרסה האורטוריאלית של היצירה לביטוי במיוחד: הקול האנושי כאן אינו קישוט, אלא מרכז משמעותי. בהיידן, היצירה הזו בנויה כמו שרשרת של שבעה חלקים איטיים - המלחין כינה אותם "סונאטות". כל אחת נשמעת כמו סצנה נפרדת, שבה משתנה האור, המתח ונשימת המשפט. בין החלקים קורא ולדימיר ספיבקוב קטעים מהברית החדשה, והמוזיקה מגיבה עליהם ללא תגובות ישירות: לפעמים בתנועה מרוסנת, כמעט קאמרית, לפעמים בבד של מקהלה צפופה, ולפעמים בהתפרצויות קצרות של התזמורת. ההיסטוריה של הופעת המחזור עצמו דומה לטקס מתוכנן בקפידה. במאה ה-18 בקדיס, בכנסיית סנטה קואבה, במהלך הלנט, היו סוגרים את הדלתות, ובשקט נשמעה המוזיקה, מחליפה את דברי הדרשה. היידן כתב שבעה Adagio ברצף כך שלא ייגע במאזין ויחזיק את תשומת הלב על הקו המשמעותי. בסוף הוא הוסיף אפילוג "II Terremoto" - "רעידת אדמה", מחווה מוזיקלית חדה לאחר מתח פנימי ארוך. לאן ללכת במוסקבה בסוף השבוע, יגיד לכם האתר שלנו.