ערב פסנתר מחבר בין העידון השקוף של ראוול לבין הדרמה הפנימית של שופן. בתוכנית אחת ייפגשו טקסטורות מנצנצות, אנרגיה ריקודית, צבעוניות עדינה והצהרות רומנטיות גדולות, ולכן הקונצרט מבטיח למאזין שינוי במצבי רוח, צורה ברורה וחוויה מוזיקלית מאוד אישית. ערב הפסנתר הסולו הזה בנוי על השוואה נדירה ומאוד выразительная בין שני המלחינים, העובדים בדרכים שונות עם השירה של הצליל, הפלסטיות של הצורה והמתח הפנימי. במוזיקה של מוריס ראוול, הצליל נשען על גוונים, טקסטורה עדינה, דיוק של מחווה ומשחק של אור וצל. אצל פרדריק שופן, הדגש הוא על נשימה של פסקה רומנטית גדולה, התפתחות דרמטית וחופש מיוחד בהבעה. חיבור כזה עושה את התוכנית במיוחד מושכת: היא מאפשרת לשמוע כיצד אותו כלי יכול להיות לפעמים כמעט אורקסטראלי בצבעוניותו, ולפעמים מאוד אינטימי. בחלק הראשון יושמעו יצירות של ראוול, המגלות צדדים שונים של כתיבתו. הסונאטינה מציגה בהירות של קווים ודייקנות של צורה, "סרנדה של ליצן בבוקר" מוסיפה נופך אירוני, "פאבנה של אינפנטה מתה" מפנה תשומת לב לנשימה האיטית של המלודיה, ו"משחק המים" מדהים בתנועתיות ובטקסטורה המנצנצת. מקום מיוחד תופס ה"וואלס" - פואמה כוריאוגרפית, שבה מהדחף הריקודי צומח בהדרגה תנועה עוצמתית, כמעט סוחפת. בחלק השני יושמעו ארבע בלדות של שופן - מחזור, שלרבים מהמאזינים הופך לשיא הרומנטיקה הפסנתרית. ביצירות הללו מתמזגים גובה אפי, אינטונציה לירית ודראמטורגיה כמעט עלילתית. כל בלדה חיה לפי החוקים שלה, אך יחד הן יוצרות קשת גדולה, שבה מתחלפים ריכוז, התפרצות, חרדה והארה בהירה. עבור הקהל זה במיוחד יקר: בערב אחד אפשר לשמוע גם את העידון הצלילי הצרפתי וגם את העומק הרומנטי הפולני.