בתוכנית זו נפגשות שתי קווים שונים של המסורת הסימפונית הגדולה: הליריקה המעודנת של הקונצרט הראשון לכינור של פרוקופייב והתנועה הדרמטית החזקה של הסימפוניה החמישית של צ'ייקובסקי. הערב מחבר בין הבעה סולנית, גודל תזמורתי ותחושת מתח פנימית נדירה, שמתרקמת מההתחלה ועד הסוף. יש ערבים סימפוניים הבנויים על ניגוד, שמקנה לקונצרט דרמה פנימית מיידית. כאן נמצאים זה לצד זה פרוקופייב וצ'ייקובסקי - שני מלחינים, החשים בצורה שונה את הצורה, התנועה והכוח הרגשי של התזמורת. השילוב הזה מעניין במיוחד, כי הוא מאפשר לשמוע שני סוגים של ביטוי מוזיקלי: הליריקה העדינה, כמעט השברירית של הקונצרט לכינור, והרהור סימפוני גדול על גורל, מאבק והתגברות פנימית. החלק הראשון כולל את הקונצרט לכינור מס' 1 במי במול של סרגיי פרוקופייב. יצירה זו באמת עומדת לבד בתוך המורשת שלו. במקום הברק החיצוני והחדות המודגשת, כאן עולה לקדמת הבמה קו רוחני, רכות אינטונציה וריכוז פואטי מיוחד. המוזיקה מתפתחת כזרם חופשי של מצבים, שבו חלום יכול להחליף פתאום בתנועה עצבנית, ושקיפות - באנרגיה קצבית חדה. הסולן אנטון צ'אוסובסקי ימצא את עצמו במרכז של איזון שברירי כזה, שבו חשובים לא רק הטכניקה והצליל, אלא גם היכולת לשמור על הנשימה הפנימית של המוזיקה הזו. בחלק השני תושמע הסימפוניה החמישית של צ'ייקובסקי - אחת מהביטויים הסימפוניים החזקים ביותר של המלחין. ביסודה נשמעת לעיתים קרובות תמת הגורל, וזה מעניק ליצירה כוח השפעה מיוחד. הסימפוניה עוברת דרך ממרכז מתוח לדחף סופי חזק, תוך שמירה על מורכבות הרגש, הספקות הפנימיים ועבודה רגשית מתוחה. ההיסטוריה של תפיסת היצירה הזו גם עושה אותה מעניינת במיוחד: המלחין בתחילה ספק אם הסימפוניה, אך עם הזמן היא הפכה לאחת מהעמודים המרכזיים של המוזיקה הרוסית.