קולה של פלאגיה, שצמח מהניגונים העתיקים ומסורות סיביריות חיות, נפגש עם האקורדיון האקספרסיבי של פטר דרנגה. אינטונציות עממיות, צליל מודרני ואנרגיה של הופעה חיה הופכים את הדואט שלהם לשיחה גלויה על שורשים, חופש, שמחה וכוח השירה הרוסית ללא זיוף וללא ברק. סיפור חייה של פלאגיה החל רחוק מהבמות העירוניות. ילדותה בנובוסיבירסק, הניגונים הביתיים, הצליל החי של קולות כפריים ותקליטים ישנים עיצבו בה יחס מיוחד לפולקלור. עבורה, השיר העממי תמיד היה לא פריט במוזיאון, אלא שפה טבעית שבה אפשר לדבר על שמחה, כאב, אירוניה ותקווה. כבר בשנות בית הספר היא הופיעה בפסטיבלים, הפכה לגיבורה של תוכניות טלוויזיה ואספה סביבה מעריצים ששמעו בביצוע שלה את הכנות ואת כוח המסורת החיה. עם הזמן, התשוקה הילדותית הפכה למקצוע, ושמה של הזמרת הופיע בפוסטרים של במות הגדולות ביותר. הוקמה להקה, התקיימו קונצרטים עם אולמות מלאים, שיתופי פעולה עם תזמורות ופסטיבלים, השתתפות בתוכניות טלוויזיה. בפרויקט "הקול" היא הראתה את עצמה כמדריכה, שמרגישה בעדינות את האינדיבידואליות של כל משתתף ועוזרת לשמור על הטון והסגנון שלה. הפולקלור עבורה נשאר הבסיס, אך כל עיבוד חדש מראה עד כמה השכבה הזו גמישה בהקשר המודרני. פטר דרנגה ידוע כאמן שמתייחס לאקורדיון בצורה חדשה לחלוטין. הכלי, שהתקשר אצל רבים עם ואלסים רחוב ומנגינות לשולחן, נשמע בידיו כסולן מלא: מקווים שקטים נוגעים ועד פסקאות מהירות. הוא משלב בחופשיות אלמנטים מסגנונות שונים, אוהב את הניגוד בין הליריקה הרכה לאנרגיה כמעט רוקית ומחפש כל הזמן דרכים חדשות לנהל דיאלוג עם הבמה והקהל. ההופעה המשותפת של שני האמנים פותחת צדדים נוספים של כל אחד מהם. הקול, שצמח מהמסורת העממית, והאקורדיון, שנמשך לניסוי, נפגשים בנקודה משותפת - כבוד לשורשים ורצון.