ערב שבו המילה והמוזיקה מדברות באותה שפה: מחזורי השירה של מאלר וברליוז מתחלפים עם ההיקף הסימפוני של שומאן. התזמורת 'סימפוניה צפונית' והסולנים של תיאטרון פ.י. שאליאפין בניהולו של פאביו מאסטרנג'לו יראו כיצד מהליריקה נולדת הדרמה - מהלחש ועד לניצחון הפנימי. לפעמים הקונצרט בנוי כמו רומן: תחילה הגיבור נשאר לבד עם עצמו, ואז העולם מתרחב לרגשות גדולים, והסיום נשמע כמו הצהרת חיים. התוכנית של ערב זה נאספה בדיוק כך - מהווידוי הקאמרי למחווה הסימפונית. פותח אותה מחזור השירים של גוסטב מאלר "שירי התלמיד הנודד". בשירים הללו נשמעת חרדה ורוך, אבק הדרך וחלום על הרמוניה; הקו הווקאלי מחזיק את כל העלילה, והתזמורת עונה לה בגוונים של רגשות. כאן חשוב להקשיב לפרטים: כיצד משתנה גוון הצליל במילים על תקווה, כיצד מלודיה פשוטה פתאום הופכת לצעקה מכווצת, ואז שוב נעלמת בשקט. בהמשך ינוגנו "לילות קיץ" של הקטור ברליוז - שישה מיניאטורות על שירים של תאופיל גוטייה, שבהם האהבה משנה את האור, האוויר ואפילו את הפסקות בין המשפטים. זה רומנטיקה ללא מחוות רועשות: בשיר אחד - סחרחורת קלה, בשני - קור הפרידה, בשלישי - כמעט חלום חסר משקל. הפלטה התזמורתית של ברליוז פועלת כמו ציור: קו הקול כאילו מואר מבפנים, והכלים מציירים את המרחב סביב. בחלק השני - הסימפוניה השנייה של רוברט שומאן. המלחין כתב אותה בתקופת מחלה וכינה את העבודה התנגדות הרוח, ולכן במוזיקה חיים זה לצד זה ספק והתמדה, חושך וקרני אור ברורות. הבד של הסימפוניה מתאסף בהדרגה לתנועה שלמה, ובאיזשהו שלב מתחילים להרגיש לא "עלילה", אלא את נשימת הזמן הגדול - כאילו הצעדים הופכים לבטוחים יותר, והמחשבות ברורות יותר. מאחורי הדוכן - המנצח פאביו מאסטרנג'לו, על הבמה - התזמורת 'סימפוניה צפונית' והסולנים של התיאטרון המוזיקלי פ.י. שאליאפין. השילוב של מחזורי שירה וסימפוניה עושה את הערב למגוון: תחילה המוזיקה מדברת כמעט בלחישה, ואז מתפשטת.