ערב קאמרי עבור מי שמעריך מוזיקה שיכולה לגעת ללא מילים. הכינור והפסנתר יתחילו שיחה עדינה על זיכרון ואובדן: יושמעו יצירות של פטריס וקס, פאזיל סאי, אלכסיי רטינסקי, לואיג'י דלאפיקולה וליאוניד דסיאטניקוב. בתוכו - 'המכונה המוזיקלית המושחתת' של פרוסט ותחושה נדירה שהעבר קרוב. לפעמים מספיקים שני כלים כדי שהאולם יהיה שקט באמת. הקונצרט הזה יבנה סביב רעיון האובדן והחיפוש - מה שנעלם בעולם החיצוני ומגיב באופן בלתי צפוי בפנים. כאן אין רקע: הכינור והפסנתר יעבדו כמגדלת, מתחתיה נשמעות הספקות, התקווה והעקשנות של הזיכרון. הכנרית אלונה גולקובה והפסנתרן יארוסלב קובלנקו אספו תוכנית ממוזיקה של המאה ה-20 וה-21. בכל יצירה - מסלול משלה: מתנועה כמעט בלתי נראית להתפרצות, משקיפות בהירה למתח פנימי. פטריס וקס מצייר 'נוף לבן' - כמו קו על שלג שמוביל רחוק יותר ממה שמצפים. פאזיל סאי עונה בקווים חדים ודאגה על ההרס שהשאיר האדם. אלכסיי רטינסקי לוקח לחלומות 'חלומות הציפור', שבהם השקט נשמע בשווה עם המלודיה. לואיג'י דלאפיקולה מתווכח עם הזמן, פונה לפלסטיקה הבארוקית, וליאוניד דסיאטניקוב ביצירה 'כמו המוזיקאי הישן...' נותן תגובה שנונה ודראמטית לשיר הסופי מתוך 'דרך החורף' של פרנץ שוברט. במרכז הערב - המחשבה של מרסל פרוסט על הדמיון-המכונה, שמתעקשת לנגן 'לא את זה', ולכן פוגעת בדיוק במה שחשוב ביותר. המוזיקה כאן לא מסבירה - היא משאירה חותם: בטמפרמנט, בהפסקה, בנשימה הקצרה לפני משפט חדש. הפוסטר של סנקט פטרבורג זמין ב-KudaGo.