המסורת הרוסית, קסם הבלט והדרמה של המאה ה-20 נפגשים בתוכנית אחת. ליאדוב אוסף מנגינות עם לתוך טקסטורה אורקסטראלית מעודנת, סטרווינסקי מתלקח ב'ציפור האש', והסימפוניה ה-10 של שוסטקוביץ' מובילה דרך מתח ואירוניה קרה לסיום נוגע ללב - הקונצרט מחזיק כעלילה, שבה הכל נאמר באמצעות הצליל. בתוכנית הזו נשמעת איך האורקסטרא עובד בדרכים שונות בשלושה סגנונות - ממיני-טורה מדויקת ועד סימפוניה, שבה המתח נשמר במשך עשרות דקות. קודם כל - מבט לכיוון אינטונציה עממית, אחר כך - ברק הבלט הפנטסטי, ובסוף - מוזיקת המאה ה-20, שמדברת על תשוקות אנושיות וזמן בכנות מוחלטת. 'שמונה שירי עם רוסיים' של אנטולי ליאדוב - זו לא 'סיפור מחדש' של הפולקלור, אלא עבודה יהלומית עם טמפרמנטים. מוטיבים מוכרים הופכים לסצנות אורקסטראליות: פה בולטים כלי נשיפה מעץ, שם תופסים את הכדורים, והכלים הקשתיים אוספים הכל לטקסטורה קלה ושקופה. יצירות כאלה נעים להקשיב להן כאוסף פרטים - כל שיר נשמע בדרכו. בהמשך - סוויטה מתוך הבלט 'ציפור האש' של איגור סטרווינסקי. כאן האורקסטרא 'מצייר' תנועה: הדגשות חדות, ריתמיקה גמישה, פניות בלתי צפויות בהרמוניה, התפרצויות צבע בקבוצות המתכת והקצב. המוזיקה חיה בפרקים - מאפיזודות מנצנצות ועד לסיום עוצמתי, שאחריו רוצים לקחת נשימה. בחצי השני של הערב נשמעת הסימפוניה ה-10 של דימיטרי שוסטקוביץ' - בד ציור רחב עם ניגודים חדים ועצב פנימי. כאן יש גם אירוניה קפואה, גם התפרצויות נואשות, וגם קטעים שקטים, שבהם כאילו נשמעות מחשבות הגיבור. הסיום לא משחרר: הוא דורש תשומת לב ומתגמל אותה בתחושת ריכוז ועוצמה. מאחורי הדוכן - אלכסנדר רחברי, איתו התזמורת הסימפונית של תיאטרון מרינסקי. חיבור כזה חשוב, כאשר בקונצרט אחד צריך לשנות מיד את הממדים ואופי הצליל - מהדגשה עדינה של ליאדוב ועד צורתו הגדולה של שוסטקוביץ'. לאן ללכת בסנט פטרבורג, אפשר לגלות באתר שלנו.