תכנית אינסטרומנטלית מקורית של אלכסנדר דמידוב מחברת בין כינור לפסנתר בשיחה גלויה על חוויות, ספקות ותקווה. המוזיקה נולדת כהתוודות, והופכת את האולם למקום של טיהור פנימי, שבו אינטונציות שקטות והתפרצויות תשוקה מתמזגות בנשימה אחת. מוזיקה אקדמית מודרנית לא חייבת להשמע בצורה נוקשה ומרוחקת - היא יכולה לדבר על הדברים הכי אישיים, לנשום יחד עם המאזין ולהשתנות מיצירה ליצירה. התכנית של אלכסנדר דמידוב בנויה בדיוק כך: כמו ערב שבו הכינור והפסנתר הופכים למדריכים לעמקי החוויות הכי אינטימיות. המלחין והנגנים הרב-כליים ידועים כבר זמן רב בפסטיבלים עירוניים ובפרויקט "מוזיקה במטרו", שבו המיניאטורות שלו עזרו לתושבים לעבור את הפקקים וההחלפות הארוכות. על הבמה הגדולה אותן אינטונציות נחשפות מחדש: במקום חיפזון - הקשבה מעמיקה, במקום מפגש אקראי - נוכחות מרוכזת, כאשר כל משפט נבנה כמו סיפור קטן ללא מילים. הפסנתר קובע בסיס, המזכיר את הברק של העיר בלילה: הרמוניות רכות, תנועה מדודה, שינויים קצביים עדינים. הכינור נכנס כקול חי, שלפעמים לוחש, לפעמים כמעט צועק, ולפעמים מושך קו אחד כל כך הרבה זמן, שהוא הופך לתפילה כנה. המוזיקה לפעמים מתפתחת לשיאים מהירים, ולפעמים כמעט מתמוססת בשקט, משאירה אחריה תחושה של רוגע שביר. בהרבה יצירות נשמעים הדהודים של מסורת רוחנית: לא במקרה אלכסנדר מנהיג מקהלות כנסייתיות ומרגיש היטב את הנשימה הקולית. אפילו במספרים סולו ישנה הרגשה של הרגל למוזיקה רב-קולית - המלודיה וה accompaniment מנהלים דיאלוג פנימי, מתכתבים, מתווכחים, מנחמים זה את זה. כך נולד צליל מיוחד שבו מתמזגים הברק הקונצרטי וריכוז התפילה. לאן ללכת במוסקבה היום, יגיד האתר שלנו.