בערב זה, בטהובן מתגלה משני צדדים: דרך הסונאטה "קרייצר" בגרסה נדירה לכינור ותזמורת מיתרים ודרך המוזיקה של הבלט "יצירות פרומתיאוס". התוכנית מחברת בין וירטואוזיות, דחף דרמטי ויופי ברור של צורה, ומאפשרת לשמוע את המלחין המוכר בפרספקטיבה לא שגרתית וחיה מאוד. ישנן תוכניות שהן טובות במיוחד בכך שהן מאפשרות להסתכל על מלחין מוכר מזווית קצת שונה. כאן מדובר במקרה כזה. במרכז הערב - המוזיקה של בטהובן, אך היא נאספה כך שתציג גם את האנרגיה הפנימית, גם את הפלסטיות של המחשבה המוזיקלית, וגם את היכולת לעבוד באותה מידה בז'אנר קאמרי ובז'אנר סצנתי. מצד אחד - הסונאטה התשיעית המפורסמת לכינור ולפסנתר, הידועה כ"קרייצר", בעיבוד לכינור ותזמורת מיתרים של ריצ'רד טונייטי. מצד שני - הבלט "יצירות פרומתיאוס, או כוח המוזיקה והריקוד". השילוב הזה עושה את הערב למיוחד במיוחד. "סונאטת קרייצר" חיה כבר זמן רב בפרקטיקה הקונצרטית כיצירה של מתח רב, ניגודים חדים וממדי סימפוניה כמעט. בגרסה התזמורתית, תכונות אלו מתגלות מחדש: הדיאלוג המוכר בין הכינור לפסנתר הופך לחלל רחב יותר, שבו הכלי הסולן מנהל שיחה עם התזמורת המיתרים. עבור המאזין, זו הזדמנות לשמוע מוזיקה מוכרת באוזן חדשה, להבחין בגוונים חדשים ולחוש אחרת את הדרמטורגיה של הצורה הבטהובנית. החלק השני של התוכנית מעביר את תשומת הלב לבלט "יצירות פרומתיאוס". מוזיקה זו נשמעת לעיתים רחוקות בפוסטרים, אם כי בה נשמעת בבירור גם הניידות התיאטרלית, גם בהירות הקווים, וגם הדחף הבהיר, החשוב כל כך לבטהובן. ליד "סונאטת קרייצר", יצירה כזו פועלת בצורה מעניינת במיוחד: לאחר הבעה מתוחה, נפתח חלל לאלגנטיות, תנועה ואינטונציה פנימית אחרת. על הבמה יעלו התזמורת הקאמרית האקדמית של רוסיה, פיודור בזנוסיקוב ופאבל מיליוקוב. הרכב זה מתאים במיוחד.