מוזיקה קאמרית תישמע כמו שיחה בין נשמות: ליד - פסנתר של ניקולאי לוגנסקי וקו כינור עדין של ניקיטה בוריסוגלייבסקי. ייפגשו ברהמס וה"החלפה" הנדירה של הסקסטטו לפורמט של טריו, ולאחר מכן - קוינטט פסנתר סמיך, שבו המתח הולך ותופס תאוצה מקצב לקצב. ערב של מוזיקה קאמרית אקדמית, שבו הבמה הופכת למעגל של שיחות קרובות, והמשמעות נולדת מהפרטים. ליד הפסנתר - ניקולאי לוגנסקי; לידו - ניקיטה בוריסוגלייבסקי ואלנה טארוסיאן (כינורות), אנדריי אוסוב (ויולה) ואלכסנדר קניאזב (צ'לו). הרכב כזה נותן אפקט נדיר של "אופטיקה חיה": נשמע כיצד כל חלק משנה את התמונה הכללית - ברגע שמישהו עושה צעד קדימה, כל מרקם המוזיקה משתנה. בתוכנית - יוהנס ברהמס, קומפוזיטור שידע לחבר בין תשוקה לצורה מחמירה. הקונצרט נפתח בסקסטטו מיתרים מס' 2, אך בעיבוד לטריו פסנתר. בעיבוד הזה, הנושאים המוכרים נשמעים אחרת: הקווים ברורים יותר, הקצב חד יותר, והדיאלוג בין המיתרים לפסנתר - יותר עצבני ומדויק. אפשר לעקוב ממש כיצד המלודיה עוברת מיד ליד, כיצד משתנה האור והצלליות ולמה ברהמס מכונה אמן התנועה הפנימית. לאחר מכן - קוינטט פסנתר בפה מינור, אופוס 34. זו מוזיקה עם אופי: יש בה נשימה רחבה, והבזקי מתח כמעט תיאטרליים. הקוינטט שומר על תשומת הלב בזכות הניגודים - מפרקים שקופים ועד שיאים צפופים, כמעט תזמורתיים, כאשר המיתרים נשמעים כגוף אחד, והפסנתר קובע את הדחף ואוסף את הדרמה. בפורמט קאמרי במיוחד ניכרים הדקויות: הפסקות קצרות, "שאלות" ו"תשובות", שינויים קלים בקצב.