הערב הזה הוא מסע במאה של דואטים קאמריים: מיצירות הליריות של ריינגולד גלייר ועד המתח האוונגרדי של קסנאקיס ודפים חדשים של סרגיי אחונוב. הכינור והצ'לו מנהלים דיאלוג על גבול הלחישה והצעקה, מראים כיצד משתנה השפה של המוזיקה האקדמית. מאה שנה בהיסטוריה של המוזיקה אפשר לחיות בערב אחד, אם מקשיבים איך הכינור והצ'לו מדברים זה עם זה. הדואט הקאמרי נראה כז'אנר הפשוט ביותר, אך בו נשמעת במיוחד איך משתנה התפיסה של יופי הצליל, של השקט בין המשפטים, של המתח שנולד ממכה אחת בלבד של הקשת. התוכנית מתחילה בשמונה דואטים של ריינגולד גלייר. המיניאטורות הללו נשארו זמן רב אוצר עבור המבצעים, ולא עבור הפוסטרים, אך הן קובעות את האינטונציה של הערב: בקווים החלקים שלהן עדיין חי הרומנטיקה המאוחרת, אך כבר מורגשת שקיפות חדשה של הטקסטורה. אחריהם מגיעים דפים של פטריס וסקס, שבהם הקולות הקאמריים הופכים להרהור על העולם הפנימי של האדם ועל אותה מצודת נשמה שעליה כתבה תרזה מאביליה. לאחר מכן המתח הולך ומתרקם. הסונאטינה של ארתור אונגר עבור שני כינורות מראה כיצד הוירטואוזיות מפסיקה להיות ברק נוצץ והופכת לשיחה רצינית בין שותפים שווים. כל אפיזודה כאן בנויה כך שאין אף אחד מהמוזיקאים שנשאר בצל. לאחר מכן נשמעת "Dhipli Zyia" של יאניס קסנאקיס - יצירה שבה הטכניקות המוכרות של נגינה בכלים מוארכות עד הקצה והופכות לחוויה פיזית כמעט של קצב ואינטונציה. הסיום של הערב שייך למחזור החדש של סרגיי אחונוב עבור שני כינורות. המלחין יוצא מתוך מחוות פשוטות, מוטיבים קצרים, מגעים נקודתיים של צלילים ומאפשר להם להתפתח כאילו הזמן מעט האט. במוזיקה הזו קל לתפוס גם מדיטטיביות, גם אירוניה קלה, וגם תחושה של איזון שביר, כאשר כל תנועה של הקשת יכולה לשנות הכל.