שני הקונצרטים הברנדנבורגיים של יוהאן סבסטיאן באך בביצוע אנSEMBל הסולנים "הרמיטאז'" הופכים לדיאלוג חי בין הסולנים לתזמורת. המאזינים מצפים למעברים של טימבר, קטעים וירטואוזיים של קלוויר ותחושת חגיגיות של מוזיקה אקדמית ברוקית, שבה כל פרט עובד למתח הכללי. מחזור הקונצרטים הברנדנבורגיים של יוהאן סבסטיאן באך נקרא לעיתים קרובות מהות הברוק: בפרטיטורות הללו משולבים בצורה חופשית ריתמוסי ריקוד, פוליפוניה מורכבת ותחושת דרמטורגיה כמעט תיאטרלית. במהלך הערב יושמעו הקונצרטים הרביעי והחמישי, שבהם המלחין מתנסה בהרכב ובתפקידים של הכלים. בקונצרט הרביעי, הכינור הסולן מנהל דיאלוג עם שני חלילים, והתזמורת תומכת בהם באקורדים רכים או נכנסת למחלוקות ריתמיות חזקות. כאן חשוב לא רק הוירטואוזיות, אלא גם היכולת לבנות את נשימת המשפט כך שהקווים הארוכים של באך יישארו ברורים וזמריים. הקונצרט החמישי מפורסם בכך שבאך מעלה באופן מפתיע את הקלוויר לתפקיד הגיבור הראשי: אחד הקטעים הופך לסולו מפורט, אשר בהיקפו ניתן להשוותו לקונצרט אינסטרומנטלי מלא. אנSEMBל הסולנים "הרמיטאז'" מתמחה במוזיקה אקדמית, אך חושב אותה מחוץ למסגרות היסטוריות נוקשות. המוזיקאים מרגישים חופשי את הסגנון, יודעים להדגיש את האלמנט הריקודי של הכתיבה הברוקית ולהראות עד כמה יכולות הפרטיטורות של שלוש מאות שנה להיות חיות וחדות. התוכניות שלהם מכוונות למאזינים המעריכים עבודה עדינה עם ניואנסים, אך רוצים גם לחוות את הקונצרט כהצהרה אמנותית שלמה. המנהל האמנותי של האנסמבל איליה נורשטין מאחד את הניסיון של כנר ומנצח. זה מאפשר לו לבנות דיאלוג קאמרי בתוך האנסמבל, תוך תשומת לב לכל קול, ולא רק לקטעים הסולניים הבולטים. בפרשנות שלו, הקונצרטים של באך נשמעים כמו סיפור מורכב אך ברור, שבו שינויי הטימבר והמרקמים פועלים כמו שינויי תכניות בקולנוע.