פולק-פופ עם עצב קסום כהה: גרין אפלסין הופכת סיפורים עתיקים לשירים על סירנות, זאבים, ואלקיריות וזומבים. הקול הצלול של אנגלה, הדימויים המיסטיים וההגשה הקונצרטית המוצקה יצרו ערב שבו המיתוסים המוכרים נשמעים חדים, מודרניים וקרובים מאוד - ללא אבק מוזיאוני וללא קלישאות פולק מוכרות. גרין אפלסין בחרה זה מכבר את השטח שבו הצליל הפופ פוגש את החושך הפולקלורי. השירים שלה דומים לסיפורים המסופרים סביב מדורה לאחר חצות: בהם מופיעות סירנות, זאבים, ואלקיריות, זומבים ודמויות אחרות מהמסורות שכמעט נשכחו. אבל זה לא חיקוי של העבר. האמנית לוקחת מוטיבים מיתולוגיים ומתרجمة אותם לשפה של המאזין של היום - עם עצב, דרמה וקו מלודי ברור. במרכז ההופעה נמצא הקול של אנגלה, שקוף ובו בזמן מרוכז רגשית. הוא מחזיק היטב את החומר הקסום: לא מעמיס עליו תיאטרליות, אלא מקרב אותו ומחדד אותו. בזכות זה השירים לא נראים כמו אוסף של דימויים יפים. מאחורי העלילות הפנטסטיות נשמעים בדידות, פחד, רצון להישמע, כוח פנימי ושבריריות - רגשות המוכרים הרבה יותר מהעולם של האגדות.