בתוכנית אחת מחוברות שתי יצירות רוחניות גדולות, שבהן המקהלה, התזמורת, הסולנים והאורגן פועלים כשלם אחד. המוזיקה של גרצ'נינוב וברוקנר נשמעת כאן בנשימה רחבה, ביופי מחמיר ובעלייה פנימית, ולכן הקהל מצפה לקונצרט מרוכז, עוצמתי ועשיר רגשית עם תחושת גובה נדירה. הקונצרט בנוי על מפגש של שתי יצירות גדולות, שבהן במיוחד חשוב הצליל המקהלה, העומק התזמורתי ותחושת הצורה הרוחנית הגדולה. בתוכנית מחוברות «מיסת האקומרית» של אלכסנדר גרצ'נינוב ו-Te Deum של אנטון ברוקנר - יצירות קרובות מבחינת גובה פנימי, אך שונות באינטונציה ובשפה המוזיקלית. השוואה זו עושה את הערב למיוחד במיוחד עבור המאזין המעריך מוזיקה אקדמית בקנה מידה גדול. מיסת גרצ'נינוב נכתבה לסולנים, מקהלה, תזמורת ואורגן, ובצורה זו כבר טמון תחושת המרחב הצלילי. זה חשוב לקהל, כי היצירה מתפתחת לא כרהיט קאמרי, אלא כהצהרה גדולה של קתדרלה, שבה לכל קבוצת מבצעים יש תפקיד משלה. הרקמה המקהלתית, הפרקים הסולניים, התמיכה של האורגן והתמיכה התזמורתית מתאגדים לדראמטורגיה שלמה, המצריכה מהמבצעים ריכוז גבוה ותחושת צורה ברורה. Te Deum של ברוקנר מוסיף לתוכנית סוג אחר של אנרגיה - יותר מונומנטלית ומותחת. במוזיקה זו במיוחד מורגשת הצפיפות של הצליל המקהלתית, הארכיטקטורה של הבנייה והיכולת של המלחין ליצור תנועה רגשית חזקה מתוך מסות גדולות של צליל. עבור המאזין, יצירה כזו מעניינת בכך שהיא פועלת בו זמנית ישירות וברמה של מבנה: היא מרשימה בעוצמתה, אך יחד עם זאת נשמרת על פרופורציות מעודנות.