בערב אחד נפגשים בהירותה המחמירה של היידן והאסקזה המוזיקלית הממוקדת של ולדימיר מרטינוב. התזמורת הקאמרית "דיוורטיסמנט" והזמרה של אליסה טן אוספים תוכנית שבה הסיפור האוונגלי מתגלה דרך שני שפות אמנותיות שונות מאוד - עם מתח, עומק ואיסוף פנימי נדיר. הקונצרט בנוי על השוואה חזקה ודלה יחסית. בתוכנית אחת נמצאים שני יצירות הפונות לאירועים האוונגליים, אך מדברות עליהם בשפה מוזיקלית שונה לחלוטין. מצד אחד - היידן עם צורתו המדויקת, הריסון האצילי ורצונו לשמור על תשומת הלב של המאזין בתוך תנועה איטית ממושכת. מצד שני - ולדימיר מרטינוב, עבורו חזרה, שינוי מינימלי ומיקוד במחווה צליל אחת הופכים לאמצעי לחשוב על אמונה, זיכרון ותפיסת האדם. שכנות כזו עושה את הערב יקר במיוחד עבור המאזינים שמתעניינים במוזיקה אקדמית לא כמוצג מוזיאוני, אלא כמחשבה חיה. כאן אפשר לשמוע כיצד אותה נושא מתגלה דרך גישות אמנותיות מנוגדות: קלאסיציזם אידיאלי ומינימליזם, ארכיטקטורה מחמירה ותנועת צליל כמעט מדיטטיבית. בהשוואה הזו אין ניגוד פורמלי למטרת אפקט. להיפך, שתי התזמורות מתחילות לנהל שיחה רצינית זו עם זו, ובדיוק בשיחה הזו נולד הרושם המרכזי של הערב. מקום מיוחד בתוכנית תופס היצירה של היידן - מחזור שבו כל חלק צריך לשמור על מתח פנימי, למרות הקצב האיטי הכללי. המלחין עצמו הכיר כמה קשה היה לעשות שבעה Adagio ממושכים שונים ובו בזמן לא לעייף את הקהל. המשימה הזו עדיין מרשימה בדיוק התכנון: המוזיקה זזה לאט, אך בה משתנים כל הזמן האור, המשקל, הנשימה, הטמפרטורה הרגשית. התזמורת של ולדימיר מרטינוב, לעומת זאת, מפנה תשומת לב לסוד החזרה והשוני בדומה, מאלצת להקשיב לשינויים הקטנים ביותר ולחוות מחדש את מה שכבר ידוע.