ערב פסנתר עם סרגיי אוסדצ'וק הוא מפגש עם הנשימה החיה של הקלאסיקה, שבו כל נגיעה הופכת לסיפור על אופי וזמן. מהארכיטקטורה הברורה של היידן ועד לסערות הנלהבות של ליסט ועומק הרוסי של רחמנינוב ופרוקופייב - התוכנית מורכבת כדרך מאור אל אש, ממחשבה לרגש. התוכנית לפסנתר של סרגיי אוסדצ'וק בנויה כמסלול בין תקופות וטמפרמנטים - מהלוגיקה השקופה של הקלאסיקנים ועד לפולסציה העצבנית של המאה ה-20. הפסנתרן מציע למאזין לא רק אוסף להיטים, אלא רצף של משמעויות: המוזיקה כאן חושפת לא לוח שנה של תאריכים, אלא דמויות, מרחבים ומהירויות פנימיות. תחילת הקונצרט תסמן את העולם הברור של היידן - מוזיקה שבה הסדר הופך למקור חופש. בנושאים שלו נשמעת אור, אוויר וחיוך, אך מאחורי האינטונציה הצנועה מסתתר הברק של הוגה דעות פרגמטי, שבו כל פרט מדויק ונחוץ. זהו אותו נקודת שוויון, ממנה כל כך נעים לדחוף את עצמך להפרזה הרומנטית של ליסט. אצל ליסט המרחב מתרחב: הפסנתר נשמע כמו תזמורת שלמה, נמשך אל התהום, מפיץ ניצוצות. הוירטואוזיות כאן אינה מטרה בפני עצמה, אלא דרך לומר על תשוקה וחלום נועז - על כך שהמוזיקה יכולה לעבור את גבולות הצליל המוכר ולהפוך כמעט לגלויה. הקו הרוסי של התוכנית - רחמנינוב ופרוקופייב - יפתח רגש אחר. אצל רחמנינוב נשמעת כמיהה לשקט האבוד, לזמן שכבר לא יחזור, ובאותה עת - תנועה גברית קדימה. המלודיה נמשכת במשפטים ארוכים, כאילו מעמקי הזיכרון; ההרמוניות מתלקחות באור חם ואינן משחררות זמן רב. פרוקופייב, לעומת זאת, מדבר בחדות ובקצרה: הקצבים שלו קופצים, הפינות מודגשות בכוונה, וחיוך סרקסטי לעיתים קרובות שוכן לצד שקיפות לירית. המפגש הזה בין שני הסגנונות נותן אפקט נדיר: לאחר הווידוי של רחמנינוב שומעים ביתר חדות את האירוניה ואת ההתלהבות הבהירה של פרוקופייב, ואחרי "הברזל" של פרוקופייב - מרגישים בעדינות רבה יותר את הלבביות של רחמנינוב. סרגיי אוסדצ'וק הוא מוזיקאי, עבורו