ערב של מוזיקה צרפתית, שבו התזמורת מציירת את 'נוקטורנים' המנצנצים של דביסי, ולאחר מכן נשמעת הסיפור הטראגי של ברליוז על קליאופטרה. הסיום - וידוי קאמרי בצורת מונו-אופרה של פולנק: קול אחד, שיחת טלפון אחת וחיים שלמים בין המילים. בתוכנית זו, המוזיקה האקדמית הצרפתית נחשפת כתיאטרון של צליל: התזמורת מתמוססת בצבעים בחצי צל, ואז אוספת אותם למונולוג מתוח. פותחים את הערב 'נוקטורנים' של קלוד דביסי - מוזיקה שבה גוונים ותנועה בתוך הטקסטורה הם חשובים. כאן נשמעת איך האור משתנה, איך הצלילים התזמורתיים זורמים זה לתוך זה, והקצב עובד בעדינות, כמעט בלתי מורגש, שומר על תשומת הלב על הפרטים. לאחר מכן - הקנטטה של הקטור ברליוז 'קליאופטרה'. זו סצנה דרמטית שבה הקול הופך לנושא של אופי וגורל. הסולנית טטיאנה סרג'ן שרה את תפקיד קליאופטרה, והתזמורת לא 'מלווית' אלא מתווכחת, דוחפת, מעבה את הצבעים ועושה את ההפסקות חדות. הטקסט עוזר לשמוע את המאבק הפנימי, והקו המוזיקלי מוביל לשיא ללא אפקטים מיותרים. נקודת הסיום - המונו-אופרה של פרנסיס פולנק 'הקול האנושי' בביצוע קונצרטי. על הבמה נשאר אדם אחד וסיפור אחד, שאי אפשר 'לספר' מחדש ללא אובדן: דיבור, שקט, התפרצויות פתאומיות, קטעים קצרים של משפטים. יוליה מטוצ'קינה מחזיקה את העצבים הללו מתחילת הערב ועד סופו, והכתוביות הסינכרוניות בשפה הרוסית מאפשרות לעקוב אחרי הטקסט הצרפתי והמשמעויות שלו. מאחורי הפיקוד - קירסטן קנאפ, ובתוכנית כזו במיוחד חשובים הקצב והאיזון: כדי לדביסי תהיה שקיפות, לברליוז - קשת דרמטית, ולפולנק - דיוק אינטימי. הערב יתאים לאלה שאוהבים סיפורים ווקאליים-סימפוניים, מתעניינים ברפרטואר הצרפתי ומעריכים פורמטים נדירים שבהם המילה והמוזיקה הולכות בשווה. התזמורת הסימפונית של תיאטרון מריאינסקי נשמעת כאן בתפקיד לא שגרתי: היא יודעת להיות גם בד ציורי, גם שותפה לזמרת, וגם פרשן פסיכולוגי עדין. תוכניות כאלה מוערכות על ידי מי שהתעייף מ'להיטים' ורוצה לשמוע.