התזמורת הסימפונית הגדולה של פ.א. צ'ייקובסקי בניהולו של ארסנטי טקאצ'נקו והצ'לן אלכסנדר ראם יאספו בערב אחד קונצרט של דבורז'אק וסימפוניה מס' 4 של ברהמס. בחלק הראשון - קונצרט לצ'לו עם תזמורת בסי מינור, אופוס 104 של אנטונין דבורז'אק. יצירה זו הפכה לצוואת האמנותית של המלחין: כאן נשמעת גם געגוע לבית, גם הכרת תודה על החיים, וגם תחושת הדרך שמתקרבת לנקודת מפנה חשובה. הצ'לו מוביל את הסיפור מהתווים הראשונים, לעיתים מתווכח עם התזמורת ולעיתים מתמזג איתה בקו מלודי אחד. אלכסנדר ראם יודע להציג את הכלי גם כקול של אדם אחד, וגם כדמות קולקטיבית - שבה כל נגיעה נשמעת כהיסטוריה אישית. התזמורת מגיבה בצבעים עשירים ומלאים: כלי נשיפה ממתכת ועץ, מיתרים גמישים, הדגשות מדויקות של כלי הקשה. ארסנטי טקאצ'נקו בונה את הדיאלוג כך שהסולן לא ייעלם בתוך מסה של צליל, אך גם לא יתקיים בנפרד ממנה. בשיאים, המוזיקה מכסה את האולם בגל, ובפרקים השקטים נוצרת תחושת שיחה אינטימית, שבה רוצים להקשיב, מחזיקים את הנשימה. בחלק השני תושמע סימפוניה מס' 4 במי מינור, אופוס 98 של יוהנס ברהמס. זו אחת היצירות הממוקדות והמחמירות ביותר של המלחין, שבהן רגש ומחשבה נמצאים תמיד באיזון. התזמורת עובר דרך ארבעה פרקים, שבהם מתחלפים צבעים בהירים וכהים, תנועות אנרגטיות והרהורים ממושכים. הפסקליה הסופית אוספת את כל הניסיון של הסימפוניה למונולוג גדול אחד, שבו אין משפטים מיותרים - רק אינטונציות ברורות ומדויקות.