סונאטות של בטהובן נשמעות בצורה חדה במיוחד כאשר מאחורי הפסנתר נמצא מוזיקאי, עבורו כל משפט הוא דיאלוג חי עם המלחין. בערב אחד יתאספו חמישה יצירות, מהירות וגיבוריות ועד מהורהרות ופסטורליות, - עבור מי שרוצה לשמוע את בטהובן המוכר בצורה חדשה ולהרגיש את נשמת המוזיקה האקדמית. מחזורי הסונאטות, שבהם נשמעות כל שלושים ושתיים הסונאטות של בטהובן, תמיד מהווים מבחן לעמידות גם עבור הפסנתרן וגם עבור הקהל. כל ערב כזה ממלא את הנושאים המוכרים במתח חדש: המאזין שומע לא יצירת מופת מוזיאונית, אלא ניסוי מוזיקלי חי, שבו המלחין משנה שלב אחר שלב את הצורות המוכרות. תוכנית הקונצרט הזה מורכבת סביב התקופה האמצעית של היצירה, כאשר בצליל עדיין נשמעת הקפיצות הקלאסיות, אך כבר מתגלה הממדים הרומנטיים העתידיים. בערב אחד מתמזגים הפאתוס הגיבורי, ההודאה השקטה וההומור כמעט קאמרי, ודימוי הנוף הלונרי הופך רק לנקודת מוצא עבור מגוון רחב של מצבים. כאן החשיבות אינה בעוצמה ולא בווירטואוזיות חיצונית, אלא בעבודה עדינה עם צבע הצליל, נשימת המשפט, האיזון בין הדרמה הפנימית לבין התבוננות בהירה. חומר כזה מוערך במיוחד על ידי מי שמתרגל להקשיב למוזיקה אקדמית ולחפש בה את השתקפות החוויות האישיות שלו. מחזור הסונאטות חושף את המלחין כסופר, פילוסוף ואדם שיודע לדבר על כאב, תקווה וחופש מבלי מילה אחת. כל חלק דומה לפרק ברומן: היכן שדומיננטי התנועה הקפיצית קדימה, היכן שהזמן כאילו עוצר כדי לפנות מקום למלודיה עדינה, כמעט לוחשת. סטניסלב קורצ'אגין בונה את התוכנית כדרך דרמטורגית שלמה - מהתווים הראשונים, מלאים במתח פנימי, ועד הסופים, שבהם האנרגיה כבר לא רועשת, אלא זורחת מבפנים. הפסנתרן עובד רבות על ניואנסים, מראה כיצד ממוטיב אחד צומח עולם שלם: מתוך אינטונציה פשוטה נולדים סכסוך, דיאלוג, פיוס.