ה"פורמולות" הפסנתריות של אנטון בטאגוב הופכות את הצליל המוכר של הפסנתר למסע מדיטטיבי פנימה לתוך הצליל. חזרות, שינויים כמעט בלתי מורגשים ונשימת הכלי העתיק מרכזים את תשומת הלב לנקודה אחת, מוחקים את המהומה של היום ומעניקים תחושת רוגע ובהירות נדירה, כמו נשימה ארוכה לאחר יום עירוני רועש. אנטון בטאגוב התרגל זה מכבר לעבוד עם הזמן באותה חופשיות כמו עם תווים. התוכנית החדשה שלו בנויה על פורמולות חוזרות, שבהן רצפים פשוטים של צלילים מתפתחים לאט, משנים דגשים, צפיפות ורישום. בהתחלה נדמה שכמעט לא קורה כלום, אבל אחרי כמה דקות אתה תופס את עצמך בכך שהנשימה שלך התייצבה, המחשבות הפסיקו למהר, ותשומת הלב שלך מרוכזת לחלוטין על הדופק הרך של הפסנתר. הקומפוזיציות של המחזור נשענות על עקרונות עתיקים של עבודה עם חומר - צ'קונה, פסאקאליה, קאנון, קונטרפונקט, רונדו. הצורות הללו מתאימות באופן מושלם לסוג החשיבה המינימליסטי: מכמה אינטונציות פשוטות נולדות קונפיגורציות חדשות, בהירות ומטרידות, שקופות ודחוסות. האובייקט של ההתבוננות הוא הצליל עצמו, הטעם שנותר והשתיקה בין המשפטים, ולא הסיפור שהוא אמור להמחיש. המוזיקה כאילו מכוונת את הקצב הפנימי של המאזין, מציעה לשכוח לזמן מה את הרעש החיצוני. תפקיד מיוחד כאן יש לכלי. בטאגוב מנגן על פסנתר סטיינוויי עתיק מהמאה ה-19, שאינו דומה למכונות הקונצרט המושלמות. לכלי כזה יש אופי אחר: קנטילנה מעט מחוספסת, תגובה חיה של גוף העץ, בס עשיר, לפעמים באופן מפתיע צרוד. כל תו נשמע כמו קול מהעבר, והפסנתר עצמו הופך למכונת זמן, שמעבירה את המאזין לחלל ללא גאדג'טים, התראות ומרוץ.