סיפורן של ארבע נשים החיות באותה חווה בעשורים שונים, מתגבש לדרמת קולנוע על זיכרון, טראומה ובחירה. לאחר ההקרנה, הסרט ינותח יחד עם מבקרת הקולנוע נאה גוסבה, תוך דיון על עקבות העבר בהחלטות ובמערכות היחסים של ההווה. ערב כזה יתאים לאוהבי קולנוע אוטרי ושיחה חיה לאחר הכתוביות. על המסך מת unfolds סיפור של בית אחד, המוסתר בין השדות. בשנים שונות חיות בו אלמה, אריקה, אנג'ליקה ולנקה. אין ביניהן מפגשים ישירים, אך כל אחת עוברות ניסיונות דומים: מלחמה, ציפייה, תפקידים משפחתיים, ניסיונות לשמור על עצמן כאשר העולם דורש להיכנע. הסרט משווה בין גורלות נשיים במרחק של מאה שנה ומראה כיצד החלטות אישיות משתלבות בהיסטוריה. במאית מאשה שילינסקי בונה את הנרטיב על חזרות עדינות ורמיזות ויזואליות. אותו חלון, אותם קירות, מחוות דומות של הגיבורות כאילו מהדהדות זו לזו דרך העשורים. במקום תפניות עלילתיות רועשות, כאן הפרטים חשובים: מבט, רעד בידיים, הפסקה בשיחה. הקצב האיטי והשקט סביב מחזקים את התחושה שהצופה מאזין לה confession פנימית של מישהו, ולא צופה בסאגה משפחתית רגילה. הסרט נוצר בגרמניה בשנת 2025 והומלץ על ידי המדינה לאוסקר, אך במרכזו לא הפרסים, אלא הפגיעות האנושית השברירית. מחברי התסריט לואיז פיטר ומאשה שילינסקי יחד עם הצלם פאביאן גמפר עובדים בקפידה עם המרחב של החווה: הטבע מעבר לדלת נראה חופשי, אך הבית הוא זה שמחזיק את הגיבורות, מטיל עליהן את חובות הבת, האישה, האם, שומרת הזיכרון. בערב אחד, הצופים יספיקו לצפות בגרסה המלאה של הדרמה באורך כמעט שעתיים וחצי, ולאחר מכן לדון במה שראו. הדיון מנחה מבקרת הקולנוע נאה גוסבה. יחד איתה, משתתפי המפגש ינסו לנסח מה משותף בין דורות שונים של נשים, מדוע טראומות של אבות ממשיכות לכאוב לאחר עשורים ואיך הקולנוע עוזר לדבר על מה שלא מקובל לדבר בקול רם.