הקרנת הסרט לציון יובל השחקן ולתערוכה, בהשראת הילדות. יום אחד במוסקבה חושף את רוח שנות ה-60: קלילה, חופשית, מלאה חלומות. קטעי הסרט מתאגדים להליכה פואטית בעיר, מלאה בכנות, צעירות ותחושה שהכל לפני. איך נראתה מוסקבה בעיני צעירים באמצע שנות ה-60? איך הייתה הרחוב, שאליו רצית לצאת סתם כך - ללכת, להסתכל סביב ולחכות לפגישה אקראית? הסרט הזה מציג את הבירה במראה הקל, השמשי והעדין ביותר שלה. הסיפור של קוניה, פועל המטרו, ולודיה, המתקין, ואליונה, המוכרת - זה לא על עלילה עם התחלה וסוף, אלא על מצב הרוח של התקופה. ההליכה שלהם בעיר הופכת לפורטרט של דור, שהאמין ברגשות כנים, במפגשים אקראיים, בכוח החיוך והטוב. סרט זה הוא דוגמה נדירה לקולנוע פואטי, שבו כל תנועה של המצלמה וכל סצנה מלאות קלילות. הנובלות-קטעים נשזרות זו בזו, כמו חרוזים מזכוכית: ללא כובד, עם תחושת חופש פנימי. הוא לא מספר, אלא מראה. לא מסביר, אלא מציע להרגיש. ההקרנה מוקדשת ל-80 שנה לשחקן יבגני סטבלוב, ששיחק באחת התפקידים המרכזיים. כמו כן לתערוכה "הקיץ האחרון של הילדות", שחושפת את ההקשר הוויזואלי והרגשי של הסרט. זה לא סתם סרט, זו הזדמנות להיות במוסקבה שכבר לא קיימת, ובו זמנית לראות משהו מאוד חי וממשי. לצופים לא צפוי רק לראות, אלא גם לזכור, להכיר, להשוות, להרגיש. הסרט, מלא בשמש, צעירות ותמימות, כאילו אומר: "תראה, איך זה היה. ואולי זה גם נשאר כך". ובדיוק בגלל החום הלא מזויף הזה הוא נשאר בלבבות. אם אינכם יודעים היכן לטייל במוסקבה, היכנסו ל-KudaGo.