הקרנה של "חשמלית ושמה תשוקה"

מסך גדול ושפת המקור עם כתוביות רוסיות - כך הדרמה של אליה קאזאן נשמעת במיוחד חדה. הסיפור של בלנש דובואה, שמחפשת תמיכה אצל אחותה בניו אורלינס, הופך לקרב בין אשליות שבריריות ואמת גסה. מושלם לחובבי קלאסיקות קולנועיות. קלאסיקה שתרצו לצפות בה בעיון: העיבוד למחזה של טנסי ויליאמס בבימויו של אליה קאזאן מחזיק על חוט דק - בין נימוס לייאוש, בין חלום על "חיים יפים" לבין מה שלא עומד במבחן המציאות. גיבורת הסרט, בלנש דובואה, מגיעה לאחותה בניו אורלינס, בתקווה להסתתר מחובות, שמועות ובדידות. אך בדירה הצרה שלה פוגשת את סטנלי - בעל האחות, אדם ישיר, חד וחשוד. השיחות ביניהם הופכות במהרה למלחמת חורף: הוא קולט את השקר, היא נאחזת בכישרון ובפנטזיות, כי אחרת אין לה במה להיאחז. ההקרנה הזו במיוחד טובה לאלה שאוהבים קולנוע פסיכולוגי ודואלים משחקיים. מארלון ברנדו משחק כל כך קרוב לעצב, שכל סצנה מרגישה חיה, ולא "מוזיאונית". חשוב גם איך הסרט עובד עם פרטים - עם מחוות, הפסקות, מבטים, צחוק פתאומי, שמאחוריו מסתתר פחד. הפורמט בשפת המקור עם כתוביות רוסיות מאפשר לשמוע את האינטונציות ללא תרגום ולתפוס איך הכוח בדיאלוג משתנה. לאחר הצפייה נשאר רצון לדון - היכן מסתיים חמלה ומתחיל אשליה עצמית, מדוע העבר כל כך מחזיק, ומה קורה לאדם כאשר לוקחים ממנו את האשליה האחרונה. לסרט יש אנרגיה ויזואלית חזקה: המצלמה תופסת את האוויר החם של הרחובות, את הצפיפות של החדרים, את הפריטים המקריים שהופכים לפתע לראיות. המוזיקה של אלכס נורת' מחזקת את המתח, אך לא לוחצת - היא מובילה לרגעים שבהם המילים כבר לא מצילות. לכן הסרט נתפס בקלות גם כסרט על משפחה, וגם כהיסטוריה על כוח, בושה ואמון. בואו אם אתם אוהבים דרמה שבה כל גוון חשוב, והסוף.