סיפור לפי צ'כוב מתהפך על המסך לחקירה מדויקת וכואבת של התשוקה להכרה. כאן כל מבט וג'סטה חשובים: הברק של הקלעים, הרעש של המסיבות והשקט של משרדו של הרופא, שבו מתבהרת לאט המחיר של יושר ובחירות קלות דעת, וההארה מאוחרת נשמעת במיוחד חדה. בעיבוד לסיפור הצ'כובי, הבמאי סמסון סמסונוב מעביר בזהירות למסך את סיפור הנישואין שבו קול השכל הישר כמעט טובע ברעש השיחות החברתיות. מה кадры הראשונים видно: הגיבורה חיה בציפייה ל"דמויות יוצאות דופן", מנסה לתפוס את השתקפות הייחודיות שלה במבטים של אחרים, ולידה יש מישהו שמדי יום מטפל באנשים ומדבר איתה בלי מילים יפות. הסרט משחזר בעדינות את עולמה של האינטליגנציה של אמצע המאה ה-20: קלעי תיאטרון, מפגשים אמנותיים, סלונים קטנים שבהם כל מילה יכולה בקלות להפוך לרכילות וכל ג'סטה - להעלבה. הצילום בונה את הקומפוזיציה כך שהצופה יבחר במי לעקוב: אחרי הגיבורה המהוללת, אחרי בעלה העייף, אחרי האמנים, שלעיתים קרובות חוויות הפכו להרגל מקצועי. בתשומת הלב הזו לפרטים יש עניין בפסיכולוגיה של היומיום ובאופן שבו החלטות קטנות מצטברות לגורל. הסרט מפנה את המבט לנושא של הטעיה עצמית. הרצון לחיות "בצבעים" כאן אינו קשור לחירות אמיתית, הוא מונע מפחד להיראות משעממת ולא בולטת. הדמויות והסובבים אותן משחקים תפקידים כל הזמן, מתאימים את עצמם לציפיות הקהל, להצלחות של אחרים, לתמונות המומצאות של אושר. במקום מוסר השכל, היוצרים נותנים לצופה זמן לראות את התירוצים המוכרים, לשמוע את הטונים המוכרים ואולי לזהות בהם את עצמם או אנשים מהמעגל שלהם. העבודה מתבלטת בכך שהיא מראה את האופטיקה הגברית והנשית. עבור הרופא חשובים החובה, המוניטין המקצועי, האחריות על המטופלים; עבור אשתו, הטון הרגשי של היום והתחושה של חשיבות עצמית יוצאים למרכז. הדיאלוג שלהם כמעט תמיד מתפרץ.