הקרנת סרט לציון 80 שנה לוויקטור איליצ'ב מחזירה את הצופים ללנינגרד של שנות ה-60, שם חיי בית הספר, שיחות בחצר ואהבות ראשונות הופכים לדפי יומן אישי. המצלמה עוקבת בקפידה אחרי הדמויות, מתעדת את בלבולן, התבגרותן וחיפושן אחר הדרך שלהן, והאולם מתמלא בשיחה כנה. החגיגה של ויקטור איליצ'ב מהווה הזדמנות לבחון מחדש את העבודה הנדירה מסוף שנות ה-60, שנוצרה עבור קהל תלמידים, אך נשארת רלוונטית גם היום. היוצרים בונים את הסיפור סביב תלמיד תיכון שמזומן באופן מפתיע לתוכנית טלוויזיה על בחירת מקצוע. כדי לא להיראות ריקני, הגיבור מתחיל לכתוב יומן ומדמה לעצמו תסריטים שונים לעתיד. חיי המתבגר מתפתחים בהדרגה מול עיני הצופים, כשהוא מנסה להבין את עצמו דרך רשימות יומיות. שיחות עם אביו תופסות מקום חשוב בסרט. דיאלוגים קצרים במטבח ובמסדרון קובעים את הטון של אמון ומאפשרים לראות כיצד המרחק בין הדורות משתנה, כאשר אדם מבוגר מוכן לשמוע ספקות של אחרים ולא רק להכתיב פתרונות מוכנים. עניין מיוחד מעוררת הפלסטיקה של המרחב העירוני. החצרות, המדרגות והרחובות של לנינגרד מצולמים כמעט באופן תיעודי: קטעים עם טרוליבוסים, חלונות ראווה ומסדרונות בית ספר יוצרים כרוניקה מפורטת של חיי העיר הגדולה. על הרקע הזה בולטים במיוחד המפגשים עם נערה זרה, שהופכים לאירוע שקט עבור הגיבור, חשוב לא פחות מהצילומים באולפן. ההקרנה נתמכת על ידי קרן הסרטים של רוסיה, מה שמדגיש את החשיבות של שמירת סרטים על חיי היומיום ולא רק על אירועים גדולים. הסיפור, המסופר דרך רשימות יומן ואולפן טלוויזיה, מזכיר שההתבגרות תמיד קשורה בשאלה "מי אני רוצה להיות" ואיפה עובר הגבול בין הדימוי הטלוויזיוני לבין עצמי האמיתי. ב-KudaGo מוצגת תוכנית עדכנית למוסקבה.