כאשר רווחה היא רק אשליה, ומאחורי חזית ההצלחה מסתתרים ניכור ועייפות, נותר רק לצפות כיצד מתמוטטות האשליות. הסרט של מיכאל הנקה הוא דיוקן סרקסטי ודק של משפחה, שבה להיות כנה מותר רק לילדים ולחולים. מבט выразительный, חד ובלתי רחום על חיי משפחה בורגנית אירופאית - כך ניתן לתאר את עבודתו של מיכאל הנקה, אחד הבמאים הבלתי מתפשרים של זמננו. הסרט שלו משנת 2017 מראה כיצד ריקנות יכולה להסתתר מאחורי ריטואלים מוכרים, וכיצד אדישות יכולה להסתתר מאחורי משפטים מנומסים. הסיפור מת unfolding בין קירות בית מרווח, שבו גרה משפחה שנראית בתחילה מצליחה. אך מאחורי החזית המושלמת - עייפות, ניכור וחוסר הבנה מוחלט. כאן אף אחד לא מדבר ישירות, אף אחד לא מקשיב, וכל אחד עסוק רק בעצמו. במרכז העלילה נמצאת אווה בת ה-13 וסבה, שלשניהם עדיין מותר להרגיש ולבטא רגשות. שאר הדמויות כאילו משחקות בחיים, מבלי שיש להן עניין אמיתי בהם. הסרט צולם בסגנון המוכר של הנקה: קטעים ארוכים וסטטיים, מינימום ליווי מוזיקלי, תחושת אי נוחות קלה שמתרקמת עם כל סצנה. אך בדיוק בסגנון הזה נולדת הדרמה האמיתית - ללא קריאות, ללא צעקות, אך עם דיוק קר. איזבל יופר, ז'אן-לואי טרנטיניאן, פרנס רוגובסקי ומתי קאסוביץ מגלמים דמויות שמפחידות ומעוררות חמלה בו זמנית. צפייה בסרט הזה היא חוויה עבור צופה קשוב, שמעריך אמירה אמנותית ואינו מפחד להתמודד עם שאלות לא נוחות. זה לא סרט לבידור, אלא הזמנה לדיאלוג פנימי: על כנות, בדידות, אדישות וניסיונות לשמור על פנים אנושיות בעולם שבו הכל מאבד בהדרגה את משמעותו. רעיונות לאן ללכת יאספו אצלנו באתר.