הסרט הראשון באורך מלא של דייוויד לינץ' הופך את הסיוט של אב צעיר למסע היפנוטי במסדרונות של פחד ואשמה. תמונות בשחור-לבן, נופים תעשייתיים ורעשים מטרידים יוצרים תחושת חלום שממנו אי אפשר להתעורר, וניתוח של מבקר הקולנוע עוזר לראות את השכבות החבויות של הסיפור. עבור רבים מהצופים, ההיכרות עם דייוויד לינץ' המוקדם הופכת למבחן של עמידות וסקרנות בו זמנית. במקום עלילה ברורה - סיוט דביק, שבו העיר התעשייתית מזכירה אורגניזם חי, ואור קלוש של מנורות מדגיש כל סדק בקירות ובנפשות הדמויות. הדמות הראשית, שקטה ומכווצת, פתאום מתגלה כאחראית על יצור מוזר שקשה לקרוא לו ילד. חייו מחולקים ל"לפני" ו"אחרי", והשבר הזה מתועד בקפידה בכל פריים. לינץ' משתמש במינימום דיאלוגים ובמקסימום סמלים ויזואליים. רעש מכוניות, חריקות רצפות, צללים מסתוריים בפינה של הפריים מתאגדים לתזמור מורכב של פחד, בדידות ודאגה הורית. לפני הצופה לא רק סיפור על תינוק מעוות, אלא פנטזיה על איך אדם מתמודד עם אחריות שהוא לא מוכן לה. מה שמפחיד אינו המפלצת, אלא המחשבה שהיא הפכה להמשך של הגיבור, ההשתקפות שלו עצמו. במציאות הזו, פרטי היומיום נראים פנטסטיים, והפנטזיה נראית מפחידה ומעוררת רחמים. חשוב גם איך הסרט עובד עם נושא המשפחה. הורים צעירים, שכנה במדרגות, דיירים מוזרים בסביבה - כולם כאילו קיימים על הגבול בין המציאות לעולם הפנימי של הגיבור. הצופה מבחין בהדרגה עד כמה הגבול בין אהבה ועייפות, דאגה ועצבנות, רצון להגן ורצון לברוח מהמקור של הדאגה הוא גבול שביר. הסיפור נקרא בקלות כמשל על פחד מחיים בוגרים, על אחריות לאדם אחר ועל ניסיון לשמור על שאריות עצמך בעולם שבו הכל מתמוטט. ההקרנה ב"לנפילם" מלווה בדברי פתיחה של מבקר הקולנוע וכותב הפורטל film.ru קונסטנטין.