הסרט על פי הסיפור של נ.ס. לסקוב חושף סיפור אהבה, המוקף במסגרת חיי האחוזה. הדגשים המדויקים, הפרטים המבעבעים והמבט הקפדני על הדמויות הופכים את הסרט למחשבה על חופש, רגש ועל מחיר הבחירה, אשר נשמעת במיוחד בהקשר של גורל הדמויות. הגרסה הקולנועית של "האמנית של הטפילים" של לסקוב עוסקת בנושא הרגשות והחוסר חופש דרך סיפורם של שני אנשים, שנמצאים במרחב האחוזה של הגרף. הספר, האחראי על המראה החיצוני של בעלי הבית, והשחקנית המשועבדת, המופיעה על הבמה לשם בידורם, מתחילים בהדרגה להבין שהחיים האישיים שלהם כפופים לרצון של אחרים. התנועה הפנימית של הדמויות מתפתחת על רקע שמלות כדור, חזרות ומשימות שירות, שבהן כל תנועה עשויה להיות עם תוצאות. הבמאי א. אברבוך בונה את הסיפור כהתרבות מתמשכת של מתח. תפקיד חשוב יש להפסקות, למבטים ולשיחות שקטות מאחורי הקלעים, שבהן נדונות התפקידים, פחד העונש, תקווה לחסד ואפשרות של צעד קטן לעבר הגורל האישי. בסביבה זו, כל גילוי של רגש נתפס כסיכון, והשאיפה לבחירה מתנגשת עם הסדר הקיים. הצופה רואה לא את הפורטרט המפואר של חיי האצולה, אלא את הצד הפנימי שלו. העובדים חיים במערכת שבה הכישרון נחשב לקישוט הבית ולא ליתרון אישי, ושבה גם בריחה של אוהבים אינה מבטיחה אושר. המרחב של האחוזה מצולם כך שהעמודים, המדרגות והמסדרונות מזכירים מבוך, ממנו קשה לצאת ללא אובדן. הסרט מדגיש כיצד מבנה החברה חודר להחלטות האינטימיות ביותר של הדמויות. ההקרנה מעניינת במיוחד את מי שעוסקים בנושא הזיכרון ההיסטורי ואי השוויון החברתי, כמו גם את הצופים המעריכים קולנוע אוטורי מעמיק. כאן אין פתרונות מהירים: הקשרים מתפתחים דרך שרשרת של סצנות קטנות, מפגשים אקראיים ושיחות, שבהן בהדרגה מתגלה הגבול בין הבחירה האישית לבין הכוח של אחרים.