דרמת פולחן של סרגיי סולובייב מהתקופה שלאחר ברית המועצות חוזרת למסך הגדול, כדי לשחזר שוב את סיפור הדורות, התקוות והאכזבות בין קירות דירה קומונלית. האולם במרכז ילצין יהפוך לחלל של שיחה חיה על קולנוע, זיכרון וחירות יחד עם האוצרת ליליה נימצ'נקו וצופים קשובים. בסוף שנות ה-80, הסרט הזה הפך לסמל של תקופה, כאשר השיחה על היומיום התבררה כחשובה לא פחות מאשר סיסמאות רועשות והצהרות פוליטיות. במקום כיכרות מפוארות - דירה צפופה עם רצפות חרוקות, מטבח שבו הוויכוחים לא פוסקים, ומסדרון שבו מסתובבים שמועות, פחדים וחלומות לא ממומשים. כאן שכנים צעירים, קומסומולץ עם ביוגרפיה נכונה, יורש משפחת אצולה, דיסידנט עם מכסה ויפהפייה ארבטית מבריקה. כל דמות מנסה לתפוס את עתידה, ובסופו של דבר הופכת לחלק מהסיפור הכללי, שבו הדרמה האישית בלתי נמנעת משתלבת בשינויים במדינה. דרך ההתנגשויות, החיוכים, ההכרזות והבגידות, הבמאי מראה כיצד התמוטטים היסודות הישנים ונולדו מיתוסים חדשים על חירות והצלחה. היום הסרט הזה נראה באור חדש - כשיחה כנה על ההתבגרות של דור שלם, על ערך הבחירה האישית ועל השבריריות של קרבה אנושית. חשוב שההקרנה מלווה בפתיחה חיה של האוצרת ליליה נימצ'נקו: הצופים שומעים את ההקשר ליצירת הסרט, לומדים על גורלו בהפצה, על עבודת צוות הצילום והשחקנים, על הסיבות לכך שסצנות מסוימות הפכו לציטוטים ומה הצופים בגילאים שונים קוראים בהן. פורמט המפגש "מהמוזיאון לקולנוע" עושה את הצפייה לעשירה במיוחד. הסיפור המוקרן מתווסף למבט מוזיאוני ולדיון לאחר ההקרנה, שבו אפשר לשתף רושמים, לשאול שאלות ולהביט על קטעים מוכרים בעיניים של אנשים אחרים. הקרנה כזו תעניין במיוחד את מי שאוהב לנתח את הקולנוע לפרטים, מתעניין בתרבות הסובייטית של סוף המאה ה-20, כמו גם את כל מי שחשוב לו לראות בהיסטוריה הגדולה מקום לסיפור אישי.