אירועDelicate Steve
בקרו ב-Lukes Garage, האלבום האחרון של Delicate Steve, ותגלו מקום שבו ניצוצות יצירתיות עפים לכל הכיוונים, שבו מלודיות מתיזות על הקירות כמו צבעים בהירים, שבו שום רעיון אינו פשוט מדי, תמים מדי או מלא פלאי ילדות. הגיטריסט מלוס אנג'לס, יליד ג'רזי, סטיב מריון, שקרדיטיו כוללים עבודה בסשנים עבור Amen Dunes, פול סיימון ו-Deradoorian, לא היה לו תוכנית גדולה להצלחה: הוא פשוט היה מזמין זמן באולפן של חבר, מתמקם ומנגן. הוא תמיד אפשר לאינטואיציה להנחות אותו, מלחין את האינסטרומנטלים השמחים שלו תוך כדי הקלטה, אבל הפעם הוא הרגיש חופשי יותר מאי פעם להשאיר את התפרים גלויים, לא ללטש הכל, ולשמור על זה גולמי, חי ומרגש, כפי שהוא אומר. הוא בחר בשם Lukes Garage כהוקרה לחברו ולשיתוף פעולה לפעמים, לוק טמפל, אבל גם בגלל התמימות הנעורים שהיא מעוררת: התחושה של heading over to a buddys house, turning up the amps, and creating your own world. בעולם של Lukes Garage, קטע מוזיקה שמרגיש כמו סקיצה בתהליך עשוי להיפתח לפזמון כל כך מעודן, כל כך נכון, שיהיה קשה להאמין שלא שמעתם אותו קודם. שני הקטעים עשויים להיות למעשה אחד ואותו דבר. יש שירים שמרגישים מיועדים להוות פסקול לזיכרונות של טיולים עם חלונות פתוחים, ואחרים שמתאימים יותר לרגעים של אינטימיות שקטה. טיול סינת' פופ מעורפל (Light of the World) מתגלגל לבאלדה נשמתית באור נרות (Shall Be Free); רוקר גראז'י (הקטע הנושא, כמובן) מכין עיקוף בלתי צפוי לדיסקו חלק (There Goes My Baby). הסנסיביליות הבלתי ניתנת להכחשה של Delicate Steve, הטון שלו קל אך טקטילי, הקווים שלו מלאים בעיקולים נוגעים ללב ובצדדים משעשעים, הוא מדריך נדיב דרך הנוף המשתנה כל הזמן, שומר על יד יציבה על ההגה לא משנה מה הסביבה. הוא לא מתעניין להתרברב, מתמקד במקום זאת בבהירות, בפשטות ובישירות.
