ברודנל מציגים... בעולם שמעוצב יותר ויותר על ידי תוכן חד פעמי, Chat Pile עונים עם משהו אמיתי ואורגני, מנטליות שחודרת לתוך Who Loves The Sun, האלבום המלא השלישי שלהם. מאז הקמת הלהקה לפני קצת יותר משש שנים, הרביעייה מבית אוקלהומה סיטי Chat Pile התפתחה מפרויקט תשוקה נמרץ לאחת מהלהקות הכבדות המובילות שצמחו מהאונדרגראונד של שנות ה-2020. ריי בי. (שירה), ל. מנחול (גיטרה), סטין (בס) וקפטן רון (תופים) יוצרים גישה כואבת, גסה וקתרטית לנויז רוק, שתופסת מהות גולמית, אנושית ללא ספק בעידן שמאופיין בהשתלטות טכנולוגית ובמצב קר של החברה. שום דבר ב-Who Loves The Sun לא מרגיש סינתטי. בעוד שהאלבום הראשון שלהם God's Country תיאר טעם אמריקאי במיוחד של פחד, וההמשך Cool World הראה כוכב לכת אכזרי המוגדר על ידי אלימות מערכתית גלובלית, Who Loves The Sun חושף כיצד אדישות קולקטיבית מגדירה את המאה החדשה הזו. האלבום עוסק בדימויים של חופים שצורכים ערים, עבודות חסרות מוצא, והכנעה לאותנטיות לא מבוססת נתונים, ומנתח את מצב האדישות המנופחת של קיום המאה ה-21 כאפוקליפסה בהילוך איטי. כמו בהרבה מעבודות Chat Pile, אוקלהומה סיטי עצמה מרחפת מעל האלבום כמו דמות, בידוד המוני שלה, סתירות כלכליות ותחושת ריקבון בסיסית שזורים בתפריט של התקליט. האגדה המושלמת למהות התמה של Who Loves The Sun היא התמונה המוטבעת על עטיפת התקליט, שבה מגדל דבון, מונולית זכוכיתי, ריק ברובו, מרחף גבוה מעל קו הרקיע של אוקלהומה סיטי בעוד בית או חנות שרופים עוטפים את החזית. האלבום נשאר לירית וקולית מתעמתת, אך Chat Pile ניגשו לכתיבת השירים עם פיתויים בראש, שואבים מהצלילים המלודיים של רוק אינדי, רוק אלטרנטיבי וגל חדש לפני שנות ה-2000. מהקטעים הווקאליים המלאים בדם של "Christabel '26" ועד לפולס הטריפ-הופ המוזר של "Same Rules", Who Loves Th