Empty Bottle מציגה מעבר לשער @ בית הקברות הלאומי הבוהמי כל הגילאים | דלתות נפתחות בשעה 17:00 קייט לה בון. יצירתה הונעה על ידי רגש טהור, האלבום השביעי של קייט לה בון "מיכלאנג'לו גוסס" השתלט על האלבום שהיא חשבה שהיא יוצרת. תוצר של כאב לב אובססיבי, רגשותיה גברו על חוסר רצונה לכתוב אלבום על אהבה, ובתהליך זה הפך לסוג של גירוש שדים. מה שמופיע הוא ניסיון מבריק לתעד פצע לפני שהוא נסגר, אך בכך הוא גם מגרד אותו. רודף אחרי יוצרו בין הידרה, קרדיף, לונדון ולוס אנג'לס, "מיכלאנג'לו גוסס" הושלם, באופן משמעותי, במדבר הקליפורני, המקום שבו קיים במוחה את רוב הנוף והכאב של האלבום. השיממון של הנוף נושף דרך השיר הפותח את האלבום "ג'רום" - כל חלל פתוח, הגייה ממושכת, וההנחיה הגנומית "קרא בעדינות את שמי / בכה ומצא אותי כאן / אני אוכל סלעים". אלבום הממוקד במצבים הרבים של קיום בתוך אהבה ולאחריה, לה בון מצאה את עצמה נכנעת לאבסטרקציה של רגש אינטנסיבי ואבל על פנטזיה. בשיר "אמהות העושר", מכתב מביא משהו לא נכון לפני שהאהבה והקיום מתמזגים לשום דבר, בעוד שבשיר "הגיע הזמן", עם הדרונים המחזוריים והסינתיסייזרים הקצביים שלו, מודיע בצורה חדה "אני לא שוכבת במיטה שעשית". ואולי באופן המרגש ביותר מכל, השיר המרכזי של האלבום "האם זה שווה את זה (יום הולדת שמח)?" מעורר בצורה עוצמתית את האוניברסליות והלא נודע של אהבה, ומכאן גם של המוות. ההודאה שלה "חשבתי על אמא שלך / אני מקווה שהיא ידעה שאהבתי אותה" תופסת באופן הרסני בחזה. Horsegirl. מאז שחרור הבכורה שלהם ב-2022, הרבה השתנה עבור הלהקה. בסתיו של אותה שנה, הם עברו לניו יורק, שם פנלופה ונורה היו אמורות ללמוד ב-NYU. זו הייתה הפעם הראשונה שהשלישייה כתבה מוזיקה מחוץ למרתף של הורי פנלופה. אפשר לשמוע את הדחיפה לכיוון חדש בזכות הסביבה החדשה שלהם, אבל דרך זה.