ערב הבלט של תיאטרון הבלט הקלאסי של נטאליה קאסאטקינה וולדימיר וסילייב מאחד שני יצירות למוזיקה של איגור סטרווינסקי. טקסים עתיקים, פולחנים פגאניים ואגדה קסומה оживают בפלסטיקה של הרקדנים, והופכים את הפרטיטורות המפורסמות לסיפור תיאטרלי חי על הקרבה, אהבה וחירות. ערב הבלט של תיאטרון הבלט הקלאסי של נטאליה קאסאטקינה וולדימיר וסילייב מתייחס לשתי יצירות של איגור סטרווינסקי, שהפכו את התפיסה של הקהל על מוזיקה וכוריאוגרפיה בתחילת המאה ה-20. כיום שמות אלו נתפסים כקלאסיקה של המאה העשרים, אך כאשר הוצגו לראשונה, הם היו אתגר אמיתי לטעם הרגיל. החלק הראשון של התוכנית מבוסס על פולחן עתיק. הכוריאוגרפיה של קאסאטקינה ווסילייב נוצרה תוך תשומת לב לפרטים אתנוגרפיים: המפיקים חקרו תיאורים עתיקים של פולחנים פגאניים, בחנו איורים, וצפו בפלסטיקה של בעלי חיים. כתוצאה מכך, הריקוד מתמלא בהדגשות חדות, קפיצות נמוכות, צעדים כבדים ודוגמאות קולקטיביות המדגישות את התחושה של כוח פראי. הצופה רואה לא אגדה סלונית, אלא תמונה חיה של רוסיה העתיקה עם החוקים הקשוחים שלה והקרבה המיועדת. בחלק השני של הערב מתפתחת על הבמה אגדה קסומה על מפגש עם יצור מופלא ומאבק בין טוב לרע. כאן החשיבות היא יותר על הקסם, משחק האור והצבע, סצנות המוניות מרהיבות ווריאציות סולו מהירות. הקצבים המחמירים וההרמוניות החדות של הפרטיטורה הועברו לשפת הריקוד כך שכל דמות נזכרת לפי תנועתה, מחווה, וסיבוב הראש שלה. האפקטים הבימתיים מחזקים את התחושה של טבילה במיתולוגיה הפולקלורית הרוסית. עבור הבלט הרוסי, ההפקות של קאסאטקינה ווסילייב היו צעד משמעותי קדימה בזמנם. הם הראו שהבית האקדמי יכול לדבר בשפת המודרניות, תוך התבססות על המסורת הלאומית ובו בזמן לא מאבד את ניקיון הקו הקלאסי. כיום ההצגות הללו מעניינות גם את מי שמכיר היטב את המורשת של סטרווינסקי, וגם את מי.