בלט של סרגיי פרוקופייב בבימויו של נאצ'ו דואטו מתאפיין במהירות, חושניות איטלקית ורגש. הבמאי עצמו רואה במוזיקה של פרוקופייב את התזמור המדהים ביותר בהיסטוריה של הבלט. היסטוריית ההפקות של הבלט הזה כוללת לא מעט פרשנויות אישיות: לאוניד לאברובסקי, קנת' מקמילן, אולג וינוגרادוב הגשימו בזמנים שונים את רעיונותיו של ויליאם שייקספיר על הבמה. ועכשיו הבלט המפורסם בעולם מתחדש שוב בפני הקהל של תיאטרון מיכאילובסקי. החזון המקורי של הכוריאוגרף הספרדי נאצ'ו דואטו, שעובד על ההפקה הזו לא בפעם הראשונה, טמון בשילוב רוח התקופה הרנסנסית, האווירה של חופי הים התיכון, ההרמוניה הייחודית של המוזיקה וההיסטוריה, שמוסברת דרך כל תנועה של רקדני הבלט. נאצ'ו דואטו היה הראשון בין קודמיו שהציג גרסה כמעט לא מקוצרת של עלילת הדרמה השייקספירית: היוצר התכוון למלאות התוכן של הטרגדיה, שבה מעורב כל דמות. התזמור המורכב של יצירתו של סרגיי פרוקופייב, המאתגר להפקה על במאי הבלט, מעובד טכנית בתודעה הרב-גונית של הבמאי: עוצמת המחשבה המקורית מודגשת לא רק על ידי חלקי התזמורת, אלא גם על ידי הבעה של מחוות הבמה, שהמהות שלה היא לעקוב בהרמוניה אחרי הקצב והמנגינה של כל היצירה המוזיקלית. נאצ'ו דואטו עוקב אחרי העיטור של הצליל, יוצר הבעה מיוחדת, לפעמים מרוסנת (כמו בעלילה של חדירה סודית של רומיאו לחגיגת קאפולט), לפעמים מתפרצת (כמו בסצנות הסכסוך הטרגי בין השבטים). יש לשים לב גם לכך שהכוריאוגרף הציג גרסה אישית של "ריקוד האבירים", המובחנת בהבנה האישית של הסופר את היריבות הדם בין מונטקיו לקאפולט. כל צליל מוזיקלי כאן מתמלא בריקוד. גם תפקיד התיאטרון הרחוב המוצג כאן בולט. אלמנטים של דרמת דל ארטה עוזרים לתפוס את עולמו של העיר: המהיר, המלא רכילות ודמיונות של אירועים.